המכתב של יורגן קלופ

"אם אנחנו רוצים תוצאות מיוחדות, אנחנו חייבים להרגיש מיוחדים ולעשות דברים מיוחדים יחד"

כולכם מכירים אותי כיורגן קלופ, המאמן של ליברפול אלופת אנגליה! כן כן, עשינו את זה סוף סוף אחרי 30 שנה, מי היה מאמין?! ללא ספק זו הייתה חוויה מיוחדת ובאמת שהייתה לנו שנה נפלאה. האמת שאני בחור בר מזל וזכיתי לחוות הרבה רגעים יפים בקריירה שלי. זכייה בליגת האלופות בעונה שעברה, שתי אליפויות גרמניה עם דורטמונד ואפילו העפלה לליגה הראשונה בגרמניה עם מיינץ שלי הקטנה. החלטתי שזו הזדמנות טובה לשתף אתכם קצת איך הפכתי למאמן מצליח ומה למדתי בדרך שלי בכדורגל.

אתם מכירים אותי כפי שאני היום, אבל הייתי צריך לעבור הרבה כדי להגיע למקום בו אני נמצא. הצורה בה אני מתנהל היום, אני לא חושב שזה אפשרי להגיע לכך בין לילה. אם לא הייתי מתחיל במיינץ, והייתי מתחיל את קריירת הכדורגל שלי בליברפול, יחד עם כל העניינים שמסביב, לא היה לי מושג איך להתמודד עם זה. לא חשבתי אפילו יום אחד במהלך הקריירה שלי אם היא מכינה אותי לתפקיד בליברפול. לא היה לי מושג מה הולך לקרות. בכנות, כשהייתי בן 20, אם מישהו היה בא מהעתיד ואומר לי את כל מה שהולך לקרות בחיי, לא הייתי מאמין בזה. רק ניסיתי להגיע ליום הבא, ליום שאחריו ולנסות להתפתח, לפתח את השחקנים. ככה שהגעתי לכאן, הייתי מוכן. הייתי מוכן להתמודד עם הסיטואציה כאן, מבלי לדעת שכל חיי עד כה הכינו אותי לתפקיד הזה.

אם להיות כנה במאת האחוזים, עם ביטחון עצמי מעולם לא התקשיתי. זה לא שתמיד היה לי ביטחון עצמי, פשוט לא חשבתי על זה. עשיתי את הדברים בציפייה שהם לא תמיד יעבדו. ככה אתה עובר דברים בחיים. אם זה עובד – מצוין, אם לא – תשנה כיוון, תשתמש בדרך אחרת, או תשכח מזה. זה תמיד ככה. אני לא מצפה שאהיה מושלם. זה פשוט לעשות את הדברים שאתה עושה, במאה אחוז כבוד לכך שאתה יכול להיכשל. זה לא אומר שאתה אדם רע, שאתה טיפש, או כל דבר, זה לא אומר כלום. יש המון סיבות למה דברים יכולים לא להסתדר. אז אתה צריך להשקיע קצת יותר מאמץ או לשנות את הדרך שבחרת בה. זה הכל. זה מה שאני עושה בכדורגל.

אני לחלוטין אדם מכוון פתרון. אני לא באמת מתעניין בבעיה בדרך כלל, אני מתייחס אליה כמידע ואני מיד עובד על הפתרון. אף פעם לא אכפת לי מה אחרים אומרים או חושבים.

הדבר העיקרי שאתה לומד בכדורגל הוא התמודדות עם כישלון. אתה לא יכול לשחק משחק מושלם. זה פשוט בלתי אפשרי. כי כל כך הרבה דברים משפיעים על המשחק. אתה חווה הרבה כישלונות ועליך להישאר עם ביטחון. זה מה שלמדתי בכדורגל ובשלב מוקדם בדרך. לשחקנים צריך להיות ביטחון ואמונה. הם צריכים להבין שזה אפשרי שהם הולכים לעשות את הטעות הכי גדולה אי פעם ועוד בפומבי, והחיים ממשיכים. האמת היא שכולנו נכשלים, ללא הפסקה. כשהייתי מאמן צעיר נכשלתי הרבה. זה מה שקורה בחיים. אנחנו בני אדם. לפעמים אנחנו עושים בושות לעצמנו. ככה זה. אבל אנחנו קמים למחרת בבוקר ומנסים שוב.

לפעמים אנשים שואלים אותי למה אני תמיד מחייך. אפילו אחרי שאנו מפסידים משחק, לפעמים אני עדיין מחייך. זה בגלל שכשהבן שלי נולד, הבנתי שכדורגל זה לא חיים או מוות. אנחנו לא מצילים חיים. כדורגל הוא לא דבר שצריך להפיץ סבל ושנאה. כדורגל צריך להיות סביב השראה ושמחה, במיוחד לילדים. החיים קצרים מדי כדי לא לחגוג רגעים יפים. אני חושב ש-98% מהכדורגל עוסק בהתמודדות עם כישלון ועדיין אפשר להיות מסוגל לחייך ולמצוא שמחה במשחק למחרת. אני רוצה לזכות בתארים כמובן, אבל אני יודע שהאושר שלי בחיים לא תלוי בזה. אי הצלחה או לא לזכות בתואר, לא אומר שאתה אדם רע או לא מתאים לתפקיד ואתה לא יכול להצליח. אני אומר בואו ננסה שוב. אם אני חושב שאני לא מסוגל ויש מישהו יותר מתאים ממני אני הראשון לפנות את המקום.

כאשר הפסדנו עם מיינץ במחזור האחרון של העונה, כולם הרגישו אכזבה אדירה ותחושה שאבדו הסיכויים להצליח לעלות ליגה. בטקס סיום העונה, אמרתי לכולם: "אנחנו ננסה שוב. זה התפקיד שלנו. נמשיך להילחם ונראה לכולם שאנחנו מסוגלים." בשנה שלאחר מכן, אחרי עונה אדירה, שוב כשלנו במחזור הסיום. אחרי שתי עונות שנגמרו באכזבה אדירה ברגעים המכריעים של העונה, באמת הייתה תחושה שזה כבר לא יקרה, אבל אני בבוקר שאחרי כבר התחלתי להאמין.

אחרי הפסדים אנחנו צריכים יותר מתמיד להאמין בפרויקט הארוך טווח. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, אבל להפסיד זה חלק מהכדורגל. לא אכפת לי מכל הדיבורים האלה שהגענו לנקודת שפל. אני אוהב להגיע לאימונים בבוקר ולעבוד עם הבנים, גם אם זה קשה. אתה לא יכול לוותר בגלל שאתה מפסיד. אתה חייב לנסות שוב במשחק הבא.

תראו, זה לא משנה מה אומרים עליך כשאתה בא. זה משנה מה אומרים עליך כשאתה עוזב. כשהוצגתי בליברפול ביומי הראשון ביקשתי זמן וסבלנות. בעונה השלישית כבר הגענו לגמר ליגת האלופות שם הפסדנו לריאל מדריד. אחרי המשחק כמובן שהייתי עצוב, אבל לא חשבתי שזה הסוף של משהו. רק מדרגה למשהו אחר. כמו החיים. חייבים לקבל את זה שלפעמים מישהו טוב יותר ממך, שיש מישהו עם טיפה יותר מזל ממך. קיבלתי את זה לפני הרבה זמן. אמרתי לחבר'ה שננסה להגיע לגמר הבא וננסה לשנות את זה. ככה אני רואה את זה. אמרתי לשחקנים שאני גאה בהם. שהיה להם מסע פנטסטי לקייב. שזה היה אדיר.

אותו גמר, היה השישי ברצף שהפסדתי. חוויתי יותר הפסדים קשים וכואבים מאשר ניצחונות נהדרים. בזכות זה, אני יודע איך להתגבר על עצמי ולחזור למסלול. אתה צריך להפסיד לא מעט פעמים כדי להגיע להבנה שאתה לא מפסידן. תשלים עם זה שזה קרה. אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להיות מנצח. בעונה שלאחר מכן, בסוף המשחק הראשון בחצי הגמר מול ברסה בקאמפ נואו, אחרי שהפסדנו 3-0, ישר נכנסתי לחדר ההלבשה ואמרתי לשחקנים 'אנחנו יכולים לעשות קאמבק'. בהכנה לגומלין אמרתי להם: "העולם שבחוץ אומר שזה לא אפשרי. ובואו נהיה כנים, זה כנראה בלתי אפשרי. אבל מפני שזה אתם? מפני שזה אתם, יש לנו סיכוי." באמת האמנתי! זה לא קשור ליכולת הטכנית שלהם ככדורגלנים. זה היה על מי שהם כבני אדם, וכל מה שהם התגברו עליו בחיים. הדבר היחיד שהוספתי היה 'שאם ניכשל, בואו ניכשל בצורה הכי יפה שיש.' בגומלין ניצחנו 4-0 עם הקרן המפורסמת של טרנט. לצערי פספסתי את הגול כי התכוננו לבצע החלפה. דיברתי עם העוזר שלי, ו...אתם יודעים, יש לי עור ברווז בכל פעם שאני חושב על זה... ואז פשוט שמעתי את הרעש. מאז אותו לילה, כנראה צפיתי בסרטון של השער של דיבוק 500,000 פעמים. אבל במגרש, ראיתי רק את הכדור פוגע ברשת.

כשלקחתי את הקבוצה לפני 5 שנים, לקחתי קבוצה שדבקה בה תדמית של לוזרית. במסיבת העיתונאים הראשונה אמרתי שהמטרה היא "להפוך מספקנים למאמינים." תמיד אמרתי לשחקנים שלי שאם אנחנו רוצים תוצאות מיוחדות, אנחנו חייבים להרגיש מיוחדים ולעשות דברים מיוחדים יחד. אנחנו יכולים לדבר על רוח ואנחנו יכולים לחיות אותה.

כיום השחקנים שלי הם מפלצות מנטליות. כמה חשוב הצד המנטלי בכדורגל אתם שואלים? הכול אם תרצו. אתה יכול להיות בעל היכולת הטכנית הטובה ביותר, אך אם אינך מוכן להציג אותה, אינך יכול להפיק את המיטב ממנה.

זה לא שונה בכדורגל מאשר בחיים הרגילים. הצעד הראשון להשגת כל מה שתרצה להשיג, הוא לחשוב שאתה יכול לעשות את זה. אתה רוצה לעשות את זה, אתה רוצה להשיג את זה ואז אתה צריך למצוא דרך ללכת לשם. אם אתה נכשל במשהו, אתה צריך לשכנע את עצמך 'אני יכול לעשות את זה'. צריך לפחות לראות את הסיכוי שזה יצליח. צריכים לעבוד על זה הרבה. זה רק לשכנע את עצמך שזה אפשרי. הדרך הטובה ביותר לשכנע את עצמך היא לעשות את זה ולראות שזה עובד. אם אתה מנסה את זה וזה לא עובד ברגע הראשון ואתה מוותר, אז יש לך בעיה אמיתית. תעשה זאת שוב, שוב ושוב. זה מה שקרה כאן. הכל קשור לחוזק הנפשי ברגעים כאלה. זה הכל קשור לגישה ולאופי. כל זה לא ניתן לנו. זה לא כאילו כשאנחנו נולדים נותנים לנו רק את האופי הזה או את האופי הזה. הכול מתפתח דרך החוויות שעושים במהלך החיים. ראיתי מה יכול כדור עגול קטן לעשות בחייהם של כל כך הרבה מהשחקנים שלי. המסעות האישיים של שחקנים כמו מו סלאח, סאדיו מאנה, רוברטו פירמינו, וכל כך הרבה מהבנים שלי הם בהחלט מדהימים. הקשיים איתם התמודדתי כצעיר בגרמניה היו שום דבר לעומת מה שהיה עליהם להתגבר. היו כל כך הרבה רגעים שהם יכלו לוותר בקלות, אבל הם סירבו להפסיק. הם לא אלים. הם פשוט מעולם לא ויתרו על החלום שלהם. אנחנו נלחמים עבור מה שאנחנו מאמינים בו, גם כאשר כולם מטילים ספק. במשחקים כשאנחנו בפיגור, אני לא תמיד מאמין אבל אני לעולם לא מוותר!

אני תמיד מאיץ בשחקנים להילחם עד הסוף, מהרגע הראשון ולא משנה מה התוצאה. להמשיך, להילחם. אף פעם אי אפשר לדעת איך דברים מתפתחים בכדורגל וכבר ראינו שעשינו דברים משוגעים. האוהדים שלנו רוצים לראות אותנו נלחמים ונותנים כל מה שיש לנו. הכרטיס כניסה שלנו הוא ברור שבוע אחר שבוע: תשוקה, מוכנות לרוץ ורצון. כדורגל זה כמו תיאטרון, השחקנים צריכים לספק הצגה. אנחנו צריכים לעשות דברים שייזכרו ובעקביות. משחקים שהאוהדים יזכרו אותם. צריך לגרום לכך שהאוהדים לא יוכלו לחכות למשחק הבא. הם יחכו לו בציפייה כל השבוע.

לכן, הזהות שלנו היא אינטנסיביות. אנחנו רוצים לשבור את היריבות שלנו – גם פיזית וגם מנטלית. הדרישה שלי לשחקן היא 'תעבוד'. אני מבין ששחקנים יעשו טעויות ולא ישחקו טוב בכל משחק, אבל עליהם לדמם על המגרש, להזיע עד שלא יוכלו להזיע יותר. הייתי חוגג טאקלים באימונים כדי להראות להם מה אני חושב שצריך לעשות. צריך להבין שאימונים לא יכולים לגרום לך להיות מותש. הם הופכים אותך לחסון יותר. גורמים לך להיות מוכן יותר. הם גורמים לך להרגיש בטוח יותר בעצמך ואם אתה מנצח במשחק – אתה לא מרגיש את הכאב. הרבה שואלים אותי למה אני מתנהג כמו שאני מתנהג על הקווים בזמן משחק. אתם יודעים, רץ, קופץ, משתולל. אני פשוט מנסה להיות כמו תחנת דלק עבור השחקנים. להיות מיכל דלק נוסף. אם אני רואה שחקן שקצת מוריד את הקצב, אני רוצה שיראה אותי ותיכנס בו עוד קצת אנרגיה להמשיך לרוץ ולהילחם.

בתחילת עונת האליפות הראשונה עם דורטמונד ב-2011, העברתי לשחקנים דף שכותרתו הייתה "הבטחה". השחקנים היו צריכים לחתום על המסמך בו הם מסכימים לשבעה חוקים: "מסירות ללא תנאים", "דבקות במשימה עם תשוקה", "נחישות לניצחון, ללא קשר לתוצאה", "נכונות לתמוך בכולם", "נכונות לקבל עזרה ותמיכה מכולם", "נכונות להקדיש את סט הכישורים האינדיבידואלי כשירות לקבוצה" ו"נכונות לקחת אחריות אינדיבידואלית".

אולי זה נשמע לכם קצת קיצוני, אבל כמו שאמרתי קודם, אני יודע שכדורגל זה לא הדבר הכי חשוב בחיים. אבל כשאנחנו משחקים ואנחנו יחד זה כן הדבר הכי חשוב. אנחנו קבוצה אחת ומשפחה אחת. ולא רק השחקנים, אלא כל הצוות מסביב לקבוצה. כשהגעתי לליברפול הפגשתי את כל העובדים של המועדון עם השחקנים ואמרתי להם שזה אחריות של כולם לעזור אחד לשני כדי להשיג את הטוב ביותר. אפילו הכרחתי את השחקנים להכיר ולדעת את השמות כל העובדים של המועדון. יצרנו אווירה חיובית על ידי זימון כל הצוות למחנות אימונים עם השחקנים בטנריף (ספרד). הם הביאו את הנשים שלהם, את המשפחה. עשינו את זה כבר שלוש פעמים; בפעם האחרונה היינו 90 מבוגרים ו־50 ילדים. זה יצר אווירה שמקרבת בין כולנו. במועדוני כדורגל רבים מדברים על 'הקבוצה שמאחורי הקבוצה', ועבורנו אלו לא רק מילים. נכון, לא כולם יכולים לכבוש שער, אבל כולם מבינים שכולם חשובים מאוד לניהול היומיומי של המועדון.

גם בתוך הקבוצה אנחנו עושים הכל כדי לשמר אווירה טובה ומשפחתית, אם כי זה לא תמיד קל. זה מאוד חשוב שתהיה סביבה שבה כולם מרגישים בנוח. אני תמיד מנסה לשאול את השחקנים אם הכל בסדר ושאנחנו כאן כדי לעזור להם. אני מסביר להם שהדלת למשרדי תמיד פתוחה. אבל יש דבר אחד שאסור. אסור לבוא אליי ולשאול אותי למה שחקן לא משחק לפני משחק. אחרי המשחק אפשר לבוא אליי. זה לא אומר שהוא יכול להתלונן על כך. שחקן כן יכול לשאול מה הוא יכול לעשות טוב יותר כדי להשתפר.

לשחקנים צריכה להיות אווירה שהם תמיד יכולים לחזור. שחקן שלא משחק, יודע שהוא תמיד יכול לחזור ואולי לשחק במשחק הבא. שום דבר לא סגור עבורו. ככה כשתצטרך אותו, הוא יהיה עם ביטחון ומוכן לבצע בצורה טובה. אני תמיד אומר לשחקן שלא שיחק, שבסוף הקריירה אתה תזכור את כל המשחקים בהם שיחקת ולא את אלה שלא שיחקת. אל תיתן למשחקים שלא שיחקת להוריד אותך ולפגוע במיינדסט שלך כי זה יפגע בהזדמנות הבאה שתקבל. עליך להיות מוכן ולבצע כשתינתן לך ההזדמנות. גם על המגרש. שחקנים לא צריכים להתעצבן כשהם מאבדים את הכדור אלא לשמוח מזה שהם יכולים להחזיר אותו חזרה.

כולם חושבים שאני משוגע שצורח על כולם, ואני באמת קצת נראה מפחיד בטלוויזיה, זה פשוט המראה שלי שנתקעתי איתו. אבל האמת שאני מנסה לצעוק כמה שפחות. כשצועקים, הרבה פעמים המידע פשוט הולך לאיבוד. המידע לא עובר לשחקנים. שואלים אותי הרבה פעמים אם אני צועק בחדר הלבשה בהפסקה ואם זה מה שעוזר לשחקנים לבצע מהפכים במחצית השנייה. אבל למען האמת, במחצית אני פשוט אומר לשחקנים שהם יכולים לשחק טוב יותר. הם יכולים לעשות דברים מסוימים בצורה טובה יותר. במחצית אני אף פעם לא צועק על השחקנים. אין מה לצעוק עליהם. אני מראה להם שלושה מצבים בהם אנחנו יכולים להשתפר ולהשיג יתרון וזהו. אם בכל זאת במהלך המשחק או באימונים אני צועק על שחקן, אני משתדל תמיד לצעוק עליו ולבקר אותו כשחקן, ואף פעם לא כבן אדם.

תבינו, להוציא משחקנים את המקסימום שלהם, זו המשימה הכי חשובה של מאמן. לי מאוד חשוב להכיר את השחקנים שלי לעומק. אני רוצה להכיר את הקרובים שלהם, מה הרקע שלהם, מאיפה הם באו ואיפה הם גדלו. אני רוצה לדעת מה גורם להם להיות נחושים, מה מניע אותם כשהם על המגרש. אם זה להרוויח כסף, שהמשפחה שלהם תהיה גאה בהם או המדינה שלהם. בעיניי, זה מה שיוצר את היחסים בינינו. לכן, אני גם דואג שהם יכירו אותי ואת המשפחה שלי. אנחנו קודם כל אנשים לפני שאנחנו אנשי כדורגל. לכן, תמיד היה לי חשוב ואני תמיד אומר לכל השחקנים: 'אם אנחנו מנצחים משחק 4-0, ביום למחרת אתם באים ורוצים לקיים איתי שיחה אישית, תהיה שיחה. אנחנו מפסידים משחק 4-0, ואתם באים ביום למחרת, תהיה לנו שיחה אישית. והשיחה תהיה בדיוק אותו דבר. היחסים שלנו הם בלתי תלויים בתוצאות שלנו.'

אמנם, חשוב לי להדגיש שהעבודה עם השחקנים היא לא רק שלי. יש איתי צוות שלם. נכון, אני אולי זה שעומד במרכז, אבל יש לצדי אנשים מוכשרים ומוחות גדולים ממני. זה חלק מהתפיסה שלי של מנהיגות. תראו, הביטחון העצמי שלי גדול מספיק כדי שאני אאפשר לאנשים לגדול לצידי. כדי להצליח אני צריך מומחים סביבי. זה מאוד חשוב להיות אמפטי, לנסות להבין את האנשים סביבך ולתת את תמיכתך האמיתית. ככה כולם יעבדו. אבל יותר מכל בעיניי, מנהיגות זה הרבה אנשים סביבך עם ידע גדול משלך. אתה לא צריך להתנהג כאילו אתה יודע הכל, אתה צריך להיות מוכן להודות 'אין לי מושג ברגע זה, תנו לי שתי דקות ואולי יהיה לי קצת מושג. ככה אני מבין את זה. זו דרך החיים שלי.

בתפקיד האימון הראשון שלי במיינץ, אני כמאמן עשיתי את כל התפקידים: סקאוטינג, אנליסט וכו'. לא היה לי את האנשים שיבצעו את התפקידים האלה. זה מה שעוזר לי היום לבנות צוות טוב ולהביא את האנשים המתאימים. למשל, אני לא בחרתי את השחקנים שזכינו איתם באליפות אירופה. המועדון רכש אותם. היו מומחים גדולים ממני בשוק ההעברות שיעשו את העבודה הזו ונתתי להם לעבוד על זה. עובדה שזה הצליח.

כשמגיע אליי שחקן, סימן שעל המגרש הוא טוב לנו והמומחים חושבים שהוא מתאים. לכן, כשאני בוחן שחקן חדש, אני מדבר איתו על החיים ואפילו לא מילה אחת על כדורגל. מה שכדורגלן עושה עם הכדור או בלעדיו, זה משהו שקל לזהות. אבל השכבות העמוקות יותר – מי האדם, במה הוא מאמין, איך הוא הגיע לנקודה שבה הוא נמצא, מה המוטיבציה שלו, מה מחכה לו כשהוא עוזב את האימון – אלו הפרטים החשובים באמת.

אבל כדי להבין אם הוא בכלל מתאים לי ולשיטה שלנו, אני נוהג לשאול את השחקן שתי שאלות: "האם אתה אוהב להתאמן?" ו"האם אתה אוהב לרוץ?". לאורך הקריירה שלי כמאמן, שחררתי במהירות את אלה שענו על אחת מהן בשלילה. אם אתה חושב שאתה יכול להבקיע שלושה שערים בסוף השבוע בלי להתאמן קשה לאורך השבוע, לעולם לא תשחק עבורי, לא משנה מה שמך. מהתחלה אני מבהיר בדיוק מה אני רוצה מהשחקנים. כמה הם צריכים להקריב עבור הקבוצה.

כמו שאתם רואים יש מרכיבים בבנייה של קבוצה מצליחה. אבל אחד הדברים הכי חשובים, הכי קשים ליישום במהלך העונה והוא שמפריד קבוצה אלופה מכל השאר הוא הדבר הבא. בתחילת עונה, אני מסרב להכריז על אליפות כמטרה. באליפויות זוכים עם התמקדות של 100% במשחק הבא. אני תמיד אומר לשחקנים: 'משחק-משחק.' אני שם להם את זה במוח שהמשחק הבא הוא המשחק הכי חשוב בחיים שלנו - בגלל שזה המשחק היחיד שצריך לעניין אותנו באותו היום, המשחק היחיד שאנחנו משחקים - אין משחק הבא.

להתכונן למשחק הקרוב, אלה הם החיים שלי. אנחנו חיים פעם אחת. לכן עלינו לעשות את הכי טוב שלנו. זה לוקח זמן. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה אבל זו האמת: אם אתה רוצה להצליח בעתיד, אתה חייב להיות מוכן לעבוד עכשיו! תבינו, בשביל אחרים זה ספורט, בשבילנו זאת דרך חיים. לעזאזל, כולנו יודעים שהמשחק הזה מיועד לחולמים.

שלכם, יורגן ("The Normal One") קלופ