המכתב של פיל ג'קסון

"נהגתי תמיד להתייחס לכל שחקן כאל אדם בפני עצמו, ולא בתור עוד בורג במכונת כדורסל"

אני פיל ג'קסון וזכיתי ב-11 אליפויות כמאמן ב-אנ.בי.איי. 6 עם שיקגו בולס ו-5 עם לוס אנג'לס לייקרס. זכיתי לאמן כמה מהשחקנים הכי טובים בתולדות המשחק כמו מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, קובי בראיינט ושאקיל אוניל.

יש מאמנים שאובססיביים לתארים, יש מאמנים שרק רוצים לראות את הפנים שלהם בטלוויזיה. מה שהניע אותי הוא לראות שחקנים צעירים מתחברים יחד, מרוכזים בכל ליבם ונשמתם במשהו שגדול יותר מהם עצמם. במכתב בחרתי לשתף אתכם בכמה דברים שלמדתי וחוויתי במהלך השנים שלי כמאמן.

אחד הדברים שאני נשאל עליהם הרבה, הוא איך ניהלתי את השחקנים במהלך משחק. אני הבחנתי כי רוב השחקנים בדרך כלל רגילים לתת למאמן שלהם לחשוב בשבילם. בכל פעם שהם נתקלים בבעיה על המגרש הם ניגשים בבהלה לספסל ומצפים שהמאמן ימצא להם פתרון. מאמנים רבים שמחים לעשות זאת, אבל לא אני. מאז ומעולם הקפדתי לעשות כל שביכולתי כדי לגרום לשחקנים לחשוב בעצמם על מנת שיוכלו לקבל החלטות קשות תחת אש.

למשל, ב-NBA בריצת 6-0 של היריב, נהוג לקחת טיים אאוט. אני נהגתי לעיתים קרובות לאפשר לשעון לרוץ בשלב הזה כדי לאלץ את השחקנים למצוא פתרונות בעצמם לבעיה. הגישה הזו לא רק תורמת ליצירת הסולידריות בין השחקנים אלא גם מביאה לשיפור במדד שג'ורדן היה מכנה "כוח החשיבה הקולקטיבי" של הקבוצה.

וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות עם הבולס. ניסיתי לפעול בדרך כמה שיותר אינסטינקטיבית ולאפשר לשחקנים להוביל את הקבוצה בעצמם. רציתי לאפשר להם לזרום ולהתאים את עצמם לנסיבות. לכן, היה לי חשוב להקפיד על סדר ומבנה באימונים שלנו. ניצלתי את אימוני הקבוצה כדי להחדיר תחושת ייעוד בשחקנים, להציג את האידאל שאליו עלינו לשאוף כקבוצה, ולהתוות את הדרך שבה עלינו לצעוד כדי לממש את האידאל הזה. אולם ברגע שהם התחילו לשחק היית לוקח צעד אחורה ונותן לשחקנים לנצח על ההתקפה בעצמם. מדי פעם הייתי מתערב כדי לתקן דברים מסוימים בהגנה או כדי להחליף מיקומי שחקנים אם חשתי שהקבוצה צריכה זריקת אנרגיה, אך רוב הזמן השחקנים היו אלה שאחזו במושכות.

כדי שהאסטרטגיה הזו תעבוד היה עלי לפתח גרעין חזק של מנהיגים קבוצתיים שיוכלו להפוך את החזון למציאות. בכל קבוצה מצליחה שאימנתי, רוב השחקנים ידעו בדיוק מה תפקידם בקבוצה. היררכיה ברורה תורמת להפחתת הלחצים והחרדות בקרב השחקנים. לעומת זאת, אם לא ברור מיהם המנהיגים והשחקנים החזקים מתחרים כל הזמן על מעמדם, גרעין הקבוצה יאבד במהרה את השליטה.

לכן, ברמה האינדיבידואלית, תמיד ניסיתי לתת לכל שחקן את החופש לעצב באופן עצמאי את התפקיד שלו במבנה הקבוצתי. נהגתי תמיד להתייחס לכל שחקן כאל אדם בפני עצמו, ולא בתור עוד בורג במכונת כדורסל. דרבנתי את השחקנים שלי לגלות אילו תכונות ייחודיות הם יכולים לתרום לקבוצה מעבר לנקודות, ריבאונדים ואסיסטים. לשחקנים יש הרבה יכולות אחרות כמו: כמה אמיץ השחקן? או כמה הוא החלטי? האם הוא מסוגל לשמור על קור רוח תחת לחץ? רבים מהשחקנים שאימנתי לא נראו מרשימים במיוחד על הנייר, אך לאחר שעבדנו יחד לפתח עבורם תפקיד ייחודי הם הפכו בהדרגה לאלופים.

ובאמת במהלך השנים שואלים אותי המון איך התנהלתי עם כוכבים גדולים ומורכבים כמו ג'ורדן, קובי, רודמן ושאקיל. ג'ון היידר כתב בספרו The TAO of Leadership: "חוקים מגבילים את החופש ואת האחריות. אכיפת חוקים היא כוחנית ומניפולטיבית, וככזו היא פוגעת בספונטניות ושואבת את האנרגיה הקבוצתית. ככל שתהיה כוחני יותר, הקבוצה תביע התנגדות רבה יותר למאמצי ההתערבות שלך." אני מאמין כי המנהיג הנבון הוא משרת: מכיל, כנוע, עוקב. האנרגיה של חברי הקבוצה צריכה לשלוט ולהוביל, ועל המנהיג לעקוב. מנהיג טוב חייב לשמוע את הבלתי נשמע.

אמנם, במגרש נתתי לשחקנים להכתיב את מה שקורה, אך במהלך ההכנה לעונה ובאימונים, עשיתי את המיטב להכין את השחקנים לכל תרחיש. רציתי לבנות אצלם מנטליות של אלופים. שהם יהיו מוכנים להתמודד עם כל דבר שיעמוד מולם בדרך. אצלי לא היו ימי חופש. לא היו אימוני שחרור. האימונים היו קשים יותר מהמשחקים, פיזיים יותר ועם יותר טראש טוק. הייתי מבהיר לשחקנים שמי שלא יבצע טוב באימון, אני הולך לרדת עליו כל כך חזק וזה יהיה מביך. אבל כשיגיע משחק שבע בגמר האן בי איי הם יהיו מוכנים."

היינו עושים אימונים בחושך, אימונים בהם אסור לדבר. אלו תרגילים שנועדו ליצור חוסר ודאות על מנת להגביר את המודעות של השחקנים למה שקורה על המגרש. תראו, אין ספק שאני מאמן בר מזל ויצא לי לאמן שחקנים עם כישרון יוצא דופן. ג'ון וודן אמר פעם "שכדי לנצח צריך כישרון, כדי לחזור על הניצחון צריך אופי." לכן, לצד פיתוח מיומנויות הכדורסל של השחקנים, כל הזמן חיפשתי דרכים לפתח את אישיותם. במשחקי חוץ, הייתי נוהג לתת לכל שחקן ספר המתאים לו שיקרא במהלך הנסיעה. נהגתי להביא לשחקנים מרצים אורחים, על מנת לחשוף אותם לדרכים מקוריות וחדשניות לפתרון בעיות מורכבות וקשות.

סטיב קר אמר באחד הראיונות שאחד הדברים הטובים ביותר באימונים שלנו היה שבירת השגרה. הייתי מביא לשחקנים פעילויות שונות ומגוונות כמו: יוגה, פילאטיס, טאי צ'י ועוד. אבל מה שבאמת תפס את השחקנים היה מיינדפולנס. אם הייתי צריך להסביר בכמה מילים מהו מיינדפולנס הייתי מתאר זאת כמדיטציה שמטרתה לזכור לשוב אל הרגע.

תראו, בדיוק כמו שאנחנו מרימים משקולות ורצים, כדי לבנות את הכוח והכושר שלנו, אנחנו צריכים לבנות גם את החוסן המנטלי שלנו. אנחנו צריכים לפתח את החוסן המנטלי שלנו כדי שנוכל להתרכז ולהפנות קשב לנקודה אחת בלבד. כשאתה יורד מהמגרש והייתה לך החלטה רעה או הדברים הלכו לך לא כשורה, אתה מתיישב על הספסל, לוקח כמה נשימות ומאתחל את עצמך. אתה חוזר פנימה ואוסף את עצמך.

לכן, לשבת ולהתמקד בנשימות שלנו זה תרגול מצוין אבל לא די בכך. כדי להביא לשינוי אמיתי, עלינו ליישם את טכניקת המיינדפולנס במשך כל שעות היום ולא רק על כרית המדיטציה שלנו. מדוע זה חשוב? מכיוון שרובנו – כולל שחקני כדורסל – מבזבזים יותר מדי זמן במחשבות על העתיד ועל העבר, ומתנתקים לחלוטין ממה שקורה לנו כאן ועכשיו.

בשל כך, בפתיחת כל עונה, הייתי מעודד את שחקני להתמקד במסע, ולא במטרה. הדבר החשוב ביותר הוא לשחק נכון ולהתפתח כבני אדם וכשחקני כדורסל. אם תצליחו לעשות זאת, הבטחתי להם, כל השאר יקרה מעצמו. הקפדתי להזכיר לשחקנים לעיתים קרובות שעליהם להתמקד בדרך ולא בתוצאה הסופית, מכיוון שכאשר אנחנו מפנים את כל תשומת לבנו לעתיד אנו נוהגים להחמיץ את מה שקורה לנו בהווה.

ובגלל זה על אף אופיי התחרותי, כמאמן הבנתי שהתמקדות בלעדית בניצחון (או יותר נכון, הימנעות מהפסד) מביאה בסופו של דבר לתוצאה הפוכה - במיוחד אם זה גורם לך לאבד שליטה ברגשות. הדרך הטובה ביותר להימנע מהטלטלות הרגשיות היא ללכת בדרך האמצע – לא להרשות לעצמך להיסחף במקרה של ניצחון וגם לא לשקוע בדיכאון במקרה של כישלון.

התמקדות בניצחון היא גישה מפסידנית. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא ליצור את התנאים הדרושים להצלחה, ולאחר מכן להפסיק לחשוב על התוצאה. אם תאמצו גישה זו תגלו שהדרך הופכת להיות הרבה יותר מהנה.

בנוסף, הייתה עבורי חשיבות רבה ללכידות הקבוצתית. הכדורסל בעיני הוא הרבה מעבר למשחק. להיבט הקבוצתי יש משמעות כל כך גדולה והיה לי חשוב שנחווה את הכדורסל ביחד וניתן מקום לכולם ולכישורים של כולם. הייתי צריך ללמד כוכבי על לוותר על הכדור ולסמוך על חבריהם לקבוצה. למשל, הייתי שואל את מייקל ג'ורדן מה יהיו ההשפעות ובאילו אסטרטגיות לנקוט לגבי מהלכים שונים. ניסיתי לגרום לו להבין וגם לקובי בהמשך, כי אם הם לא ילמדו לחלוק את הכדור עם חבריהם לקבוצה בסופו של דבר נפסיד. רציתי שהם יבינו כי כוכב אמיתי נמדד בשיפור שהוא יוצר בקרב חבריו לקבוצה.

לסיום, אגיד שלדעתי כדי להצליח ב-NBAחייב השחקן ללמוד לשלוט ברגשותיו ולהתמקד במשחק, לשחק למרות הכאב, לגבש את התפקיד הייחודי שלו בקבוצה ולספק את הסחורה משחק אחרי משחק. יש לשמור על קור רוח תחת לחץ, ולא לאבד את הצפון לאחר הפסדים צורמים או ניצחונות בלתי נשכחים.

בברכת הצלחה, פיל ג'קסון.